מעניין איך זה מרגיש להיות טורונטו.

להיות הקבוצה הקנדית היחידה ב-NBA זה בטוח לא קל ומרגיש תלוש לעתים. בעוד שלכל הקבוצות מתייחסים בדרך כלל לפי שם המשפחה – "לייקרס", "ניקס", "בולס", לטורונטו 'ראפטורס' רוב האנשים עדיין קוראים טורונטו. בעוד שכולם שיחקו במגרשם בקורונה, טורונטו הוגלתה לטמפה ביי. אפילו האליפות שלה עם כוכבית גדולה בגלל הפציעות של גולדן סטייט. היא תמיד צריכה להוכיח את עצמה.

אל תבינו אותי לא נכון. טורונטו ממש לא לוזרית. היא קבוצה סופר סימפטית עם בסיס אוהדים גדל. אבל האמת – עמדת ההוכחה זה בדיוק איפה שהיא אוהבת להיות. המקום שבו היא צריכה לפצות על החסרונות המובנים שלה זה המקום המושלם עבורה. כי היא מפצה על זה פשוט ב…כדורסל.

מאז עזיבת קוואי זה נראה כאילו טורונטו מדשדשת. אנשים שוכחים שכשלברון עזב את קליבלנד היא התפרקה לגמרי. לא אצל טורונטו. היא נשארה עם מאמן מעולה ושמרה על יציבות גם בגזרת השחקנים. יש לה את אחת מתוכניות הפיתוח הטובות בליגה, כנראה ביחד עם סן אנטוניו ומיאמי, וזה גם בזכות הג'נרל מנג'ר הכי טוב בליגה. מסאי יוג'ירי ידוע ביכולת שלו לקחת לימון ולהפוך אותו למטע לימונים, ולמפעל הלימונדה הגדול ביקום. בדראפט האחרון הוא אחראי על אחת הבחירות הכי גאוניות שראיתי אי פעם.

הבחירה בבארנס היתה בחירה עם התאמה מושלמת. סאגס היה נראה יותר מוכן לליגה אבל הכשרון הגולמי של בארנס כל כך מתאים למנטליות של טורונטו, והוא מתפתח למשהו מעבר לזה. לשחקן שהקבוצה תצטרך להתאים את עצמה אליו, כלומר לכוכב. בארנס הולך להיות באמת game changer. הוא מנוע של קבוצה, מזיז לוחות טקטונים ומשנה סדרים.

וזה לא רק בארנס כאמור. בארנס הגיע לקבוצה די אפויה שכמו שאמרתי מושתתת על פיצויים. אנשים מזלזלים בצורך של אנשים אחרים לפצות. לי זה ברור שמישהו כמו ואן-פליט צריך לפצות על הגובה ועל זה שלא נבחר בדראפט, סיאקם צריך לפצות על מהירות ובארנס על היעדר קליעה. יוג'ירי כנראה עשה ערב סרטי 'אנדרדוגים בספורט' ולמחרת התחיל לבנות את טורונטו. אל תטעו לחשוב שיוג'ירי סתם לקח שלוכים מהרחוב. הוא ידע טוב מאד את היתרונות היחסיים של השחקנים שבחר. ואן פליט מהיר וחזק, סיאקם חכם מאד, ולבארנס יש אנרגיות שהופכות אותו לחלק אינטגרלי בכל מהלך בהתקפה ובהגנה. הצורך המשותף של כל השחקנים האלה לפצות הוא מוטיבציה אינסופית להשתפר ולהתפתח, גם בגילאים יותר מאוחרים.

אני חושב שטורונטו היא היום הקבוצה הכי מרתקת בליגה מבחינת ה-timeline שלה. בגלל שהחמישייה שלה לא מורכבת מפרוספקטים מדהימים, אז תהליך הבניה שלה לא קרה ביום ולא ביומיים. אבל הוא קרה בצורה מאד מבוקרת והחלטית ובלי ששמנו לב נבנתה שם קבוצה שממש לא ניתן להקל בה ראש. טורונטו היא כרגע קבוצת אמצע אבל בשונה מאינדיאנה, דנבר, פורטלנד וכו היא לא בשיא התהליך. היא יותר קרובה להתחלה. בדרך כלל קבוצות אמצע הן קבוצות שיש להם שחקנים טובים, משמעת טובה ורצון לנצח (ב-NBA זה לא דבר של מה שבכך), אבל אין להם מספיק כוכבים. לעתים קרובות האמצע הוא שיא התהליך שלהם, ואז הם מחליטים לעשות בניה מחדש. טורונטו קבוצת אמצע בורגנית, אבל רק עכשיו היא קיבלה את סקוטי בארנס, ומתחילה להיכנס לעשירון העליון. בארנס שחקן כל כך מלהיב שהוא קצת הפך את טורונטו ל'קבוצת עתיד' סקסית, ושם אותה במצב מעניין. יש לה גם כוכב צעיר עם ראש בוגר, שלא נדרש ממנו לזרוק הרבה, וגם סגל עמוק ומנוסה. כולם כל כך מרוכזים בקבוצות העתיד הצעירות של ממפיס וקליבלנד, ששכחו שיכול להיות קבוצות עתיד לא צעירות כמו טורונטו.

כשהיא בריאה לחלוטין, יש לטורונטו אולי את החמישייה החזקה והמאוזנת בליגה – סיאקם, ואן פליט, בארנס, אוננובי וטרנט ג'וניור – עם ממוצעים דו ספרתיים של נקודות, יכולים להתפוצץ בכל משחק. אפילו בושה ואוצ'ואה יכולים להבליח, כשלשניהם כמעט 10 נק' למשחק.

צריך להדגיש שלמרות הנוכחות המרשימה של סמול פורוורדים בחמישייה, הם לא דורכים אחד על השני. כל אחד יודע את מקומו ואת המקום שבו הוא צריך לפצות, גם על עצמו וגם על השני. טרנט ג'וניור קלעי ,אז ואן פליט מוותר בשבילו על זריקות. בארנס יכול להיות עוגן בהגנה, אז זה משחרר את אוננובי להראות את הצד ההתקפי שלו, ואת סיאקם להיות ממש גו טו גאי.

יש משהו אחד שקשה לפצות עליו לאורך משחק שלם – גובה. טורונטו קבוצה גבוהה אבל אין לה גבוה דומיננטי, עם כל הכבוד לקאם בירץ'. איבאקה וגאסול היו חלק משמעותי באליפות שלה, כך שטורונטו יודעת כמה זה חשוב, בייחוד כשהיא מתמודדת מול יאניסים ואמבידים.

אני סומך על יוג'ירי שידע לעשות את המהלך הנכון. בטורונטו יש שחקנים טובים, מאמן טוב והנהלה מעולה. בגלל זה לדעתי היא רחוקה החתמה אחת מלקרוא תיגר על אליפות. כשהיא תגיע לשם, נוכל בהחלט לקרוא לה 'רפטורס'.